אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; או, מדוע עזבתי את האגודה?
שאלו אותי כבר
מספר אנשים מדוע עזבתי את האגודה, וניסו אף לשכנע אותי לחזור. ייתכן שסברו שעשיתי זאת
ללא מחשבה מעמיקה, אך נהפוך הוא, הצעד הזה בא לאחר תקופה ארוכה בה שקלתי את העניין.
מספר דברים מפריעים
לי במבנה הנוכחי של האגודה, ובתפקודה עד עתה.
1. נטייה שלא
לתפקד כאיגוד מקצועי.
2. היעדר עמוד-שדרה
של האגודה.
3. היעדר תרבות
דיון באגודה.
4. היעדר דיווח
באגודה.
5. האגודה הפכה,
לצערי, לראש ללא גוף.
6. היעדר חשיבה
ארוכת-טווח.
נטייה שלא לתפקד כאיגוד מקצועי
זהו תפקיד שלדעתי
הוא מתבקש וחיוני, לנוכח המצב הנוכחי של השוק, ומצבם של המתרגמים בו. למי שלא שם לב,
בעשור האחרון חלה נסיגה חריפה במעמד העובד בישראל, ואולי גם בעולם. ההתייחסות של המעסיקים
לעובדים, בין אם מדובר בשכירים ובין בעצמאים, ירדה פלאים, ובתחומים רבים. וכמו בכל
שוק, כאשר מורידים מחירים בדוכן אחד, מחרה-מחזיק אחריו הדוכן השני, כך גם בשוק העבודה.
כאשר מרעים תנאים של עובדים (מורידים מחירים/משכורות, מפחיתים תנאים/מאריכים תנאי אשראי,
ועוד) במקום א', כדי "לחסוך" בהוצאות, מחרה-מחזיק אחריו גם המשרד שליד מקום
א', וכן הלאה. זו תגובת שרשרת קלסית. נסיגה זו לא תיעצר בתחום מסוים – היא תנגוס בכל
חלקה טובה!
עובדים בתחומים
רבים מנסים היום להילחם במגמה זו, ודי בהצלחה, והדרך היחידה לעשות זאת היא להתאגד באיגוד
מקצועי בעל שיניים חדות. וכן, לאיגוד מקצועי צריכים להיות חסמי-כניסה. לא כל מי שרוצה
יכול להיחשב כבעל-מקצוע.
היעדר עמוד-שדרה של האגודה
כדוגמה קלה,
האגודה מפרסמת מחירון מומלץ למתרגם. אם כך, מדוע מחירון זה אינו מחייב את מפרסמי העבודות
בפורום האגודה? זהו הפורום הפרטי של האגודה – מגרש המשחקים הפרטי של החברים – ואינו
פורום ציבורי משום בחינה. כשהעליתי את הרעיון, אף אחד לא התייחס אליו ברצינות.
זהו אחד הנושאים
החמורים ביותר. האגודה כלל לא יודעת האם היא "שווה משהו", ומכיוון שכך, היא
לא. הניסיון לחסות מאחורי תירוצים לכאורה משפטיים שגוי ואינו מועיל לנו כלל, שלא לומר
מזיק. האגודה, כבר במתכונתה הנוכחית, יכולה לעשות הרבה יותר. לדוגמה, אם מתרגם מסוים
לא קיבל את כספו, בזמן ובמלואו, האגודה יכולה להיכנס לנעליו ולתבוע בשמו את החייב.
תירוצים מעגליים מסוג "עם דמי-חבר כל כך נמוכים, מה אנחנו כבר יכולים לעשות?"
אינם ראויים ליותר מנחרת-בוז. אם דמי החבר נמוכים מדי, מעלים אותם. מי שלא יכול לעמוד
בהם, והנושא לא נראה לו כלל כחשוב, רשאי לפרוש.
ראש ללא גוף
חברי האגודה
אינם מתפקדים כלל, אינם מחויבים לאגודה ורואים בה, בצדק, כגוף בעל מטרה חברתית למעשה,
אם לא להלכה.
בארגון בריא,
החברים הרבה יותר פעילים – בין אם בהבעת דעה, בהצבעה (בעידן האינטרנט כבר לא צריך יום
חופש כדי להצביע....), וגם בהתנדבות אד-הוק למילוי תפקיד מסוים (קצר-טווח או ארוך-טווח).
מכל הבחינות, לא רואים זאת באגודת המתרגמים.
היעדר תרבות דיון באגודה
אני הייתי חבר
מספר שנים לא מועט, ומספר הדיונים הפומביים היה מצומצם עד אפסי. דעתם של חברי האגודה
לא נשמעת כלל בציבוריות. אסיפה חודשית קצרה, של חברים מזדמנים, אינה פורום לדיונים
מסודרים, ובוודאי שלא בעידן האינטרנט.
כהמשך, אך כנושא
רב-חשיבות בפני עצמו, אני מציין את הנושא הזה. לא ייתכן מצב שבו רק מספר מצומצם של
אנשים, טובי-כוונות ככל שיהיו, יחליטו על עתיד האגודה. ניסיתי מספר פעמים להעלות נושאים
לדיון – התגובות היו דלות, הן במספר והן בתוכן. (אני לא מדבר על הדיונים האחרונים,
אז כבר די נמאס לי מהאגודה – היו מספר הזדמנויות לדיון, שלא מומשו, ואולי אף נוטרלו
על-ידי הוועד).
היעדר דיווח באגודה
ועד האגודה מספק
רק לעיתים נדירות מבט לנעשה בוועד. בכל הזמן בו הייתי חבר באגודה, מעולם לא ראיתי דיווח
מסודר על הפעילות הסדירה של הוועד. דיווח כזה צריך להיות תקופתי ויזום, ולא אקראי או
לפי דרישה. לא ייתכן מצב שבו חברי האגודה לא יודעים מה עושה הוועד, ואולי כלל לא אכפת
להם. זהו תסמין מבשר-רעות. הוועד צריך וחייב ליזום דיווחים כאלה – חודשיים או דו-חודשיים;
דוחות שנתיים הם עניין להיסטוריה, לא לחיי היומיום.
היעדר חשיבה ארוכת-טווח
– מאז שחזרתי
לאגודה ועד שנפרדתי ממנה, לא שמעתי על אף תוכנית ארוכת-טווח לאגודה, לדוגמה, איך תיראה
האגודה עוד חמש שנים, עוד עשור, וכולי.
האם חברי האגודה
ראויים לאגודה שתשרוד, ואולי אף תפרח? האם יש להם כלל חזון, ראייה לעתיד, חלום בו האגודה
היא אגודה בעלת-שיניים, עמוקת-כיסים, ומסוגלת ליזום ולממש פרויקטים? במצב הנוכחי, אראנו
ולא עתה, אשורנו ולא קרוב.
אבישי בידני
י"א אדר
א' תשס"ח
17 בפברואר,
2008 למניינם
